חסון תברואה והדברה.
הדברות בכל חלקי הארץ.

בקה (גם זבוב החול; שם מדעי: Phlebotomus) הוא סוג של יתושים בתת-המשפחה Psychodinae אשר שייכת למשפחת היתושעשיים. הסוג מכונה לעיתים בשפה העממית "זבוב החול" או "זבובון החול" אך למעשה השם מטעה מאחר שמדובר בסוג של יתוש שאינו נראה כזבוב הבית. בדומה לשאר היתושים הנקבה ניזונה מדם ולכן מהווה מטרד לבני האדם. הבקה אף עלול להעביר מחלות כגון שושנת יריחו. לרוב המינים בסוג זה בהירים וקטנים מאוד לכן קשה מאוד להבחין בהם בעין בלתי מזוינת. זבובי החול הבוגרים הם חרקים שעירים ובהירים בעלי רגלים ארוכות שאורכם 1–3 מ"מ. הם ניכרים בכנפיים המורמות בצורת V בשעת מנוחה, ובתעופה בצורת דילוגים ללא זמזום. הבקה פעילים בעונה החמה בשעות החשיכה ובין הערביים. רק הנקבות עוקצות, ועקיצותיהן מכאיבות ומטרידות. הבקה הם יתושים קטנים מוצצי דם העוקצים באזורי עור חשופים בעיקר הפנים והגפיים. מאחר שהנקבה של הבקה משחרת לטרף עם שקיעת החמה יהיו רוב העקיצות בלילה. ברוב המקרים העקיצות הן קלות, מגרדות למספר שעות ונעלמות בהדרגה. עיקר הסכנה היא עקיצה על יד בקה באזור ים המלח או קציעות. באזורים אלו נושא הבקה את טפיל הלישמניה הגורם ל"שושנת יריחו". במקרה של העברת הטפיל מהבקה לאדם, עלול להתפתח לאחר מספר שבועות פצע מוגלתי, שנשאר לחודשים רבים ומותיר צלקת. הבקה נוהג לעופף קרוב לקרקע, ולכן, מומלץ לישון באזורים אלו על מיטה או משטח מורם ולא על הקרקע (עם זאת, הבקה מסוגל גם לטפס על קירות ולהגיע לקומות הגבוהות ברבי קומות). בעת שהות באזורי רבייה של הבקה, מומלץ להקפיד על לבישת מכנסיים ארוכים, אי-הפשלת השרוולים בשעות החשיכה ושימוש בחומרים דוחי חרקים. הנקבה מטילה את הביצים בתנאי לחות גבוהים מאוד וב-30% רטיבות, הביצים מועפות בלחץ ונדבקות בתהליך שנמשך מספר ימים. ארבע דרגות זחל שנמשך בין 14 יום לחודשיים, הגולם מתפתח תוך עשרה ימים, אורך הגולם כ-5 מ"מ כמו בזחל בדרגה 4. אורך הבוגר כ־1.5–3 מ"מ, צבעו צהבהב - חום, ולו גפי פה דוקרות - מוצצות. הבקה, השייכים לקבוצת היתושים, עלולים להעביר לאדם טפילים חד תאיים מהסוג ליישמניה (Leishmania). טפילים אלה גורמים למספר מחלות הנקראות בשם כללי לישמניאזיס. הבקה פעילים בעיקר בזמן החשכה. הם קטנים ולכן תעופתם מושפעת מאוד מרוחות, הם נעים קרוב לקרקע אך כאשר נתקלים במחסום אנכי מסוגלים לעלות לאורכו עד גובה של כמה מטרים.

זבוב הבית (שם מדעי: Musca domestica) הוא חרק מסדרת הזבובאים המשתייך למשפחת הזבוביים. אזור מחייתו קשור לבני אדם ובעלי חיים ובעיקר למזונם, והוא מהווה מטרד תברואתי ופסיכולוגי עבורם. צבעו אפור, ארבעה פסים כהים נמשכים לאורך חזהו. אורך גופו 5–7 מ"מ. לזבוב שתי עיניים בלבד אך מספר העדשות וצרורות חיישני האור (שבתוך העין) יכול להגיע ל-2,000. העיניים מופרדות זו מזו, עיני הזכר קרובות יותר. הנקבה מטילה את ביציה הלבנות והמוארכות בקבוצות של 75–100 הישר אל מזונם של הזחלים, או סמוך מאוד לו. כן מוטלות ביצים בשולי זרימות ביוב ובמאגריהן. נקבה עשויה להטיל במהלך חייה 500 ביצים. הרימות מתפתחות בעיקר במצבורי אשפה, בגללי סוסים ופרות, ובצואת בני אדם ובעלי חיים אחרים. משך מחזור החיים תלוי בגורמים שונים, ובעיקר בטמפרטורה. בתנאים מיטביים, נמשך המחזור, מביצה לבוגר, שבעה ימים. אורך החיים הממוצע הוא בין שבוע לשלושה שבועות, תלוי בתנאי הסביבה.[1] בתנאי מעבדה אורך חייו של הזבוב הוא 17 ימים, ושל הנקבות 29 ימים. הזבובים ניזונים ממזון נוזלי או נוזלי-למחצה, אך מסוגלים גם לגרד ולהמס מזון מוצק, כגון גבישי סוכר. אחד מסימני ההיכר הידועים של זבובי הבית הוא חיכוך הידיים והרגליים לעיתים קרובות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שידיהם ורגליהם משמשים גם כ-"לשונם", והם טועמים כל דבר שבא במגע עמם. הזבובים הבוגרים מהווים מטרד קשה לבני אדם ובעלי חיים, בכך שהם חודרים לאזורי מחייתם ונוחתים על גופם. הם נמשכים למזונם, כליהם, ולחלקי גופם החשופים, ובכך מעבירים תולעים ופתוגנים שהם נושאים על גופם, בעיקר ברגליהם, בחדקם ובמעיהם. בין יתר המחלות המועברות דרך מגע הזבובים, הקאותיהם וצואתם נמנות מחלות מעיים כמו טיפוס, שיתוק ילדים, שחפת, ומחלות עיניים. במקומות רבים, המצאות של זיהומי מעיים ותחלואה אנטרית קשורה לשפע של זבובים, ובמקרים רבים הדברת הזבובים צמצמה משמעותית את התחלואה. התפתחות ואסטרטגיית חיים זבוב הבית נוטה לכיוון של אסטרטגיית חיים R (ברירת R) -חייו קצרים התפתחותו מהירה, והוא מעמיד כמות גדולה של צאצאים. בנוסף מחזור חיו מורכב משלבים פיזיולוגיים שונים.[2] התפתחות הזחל נעה בממוצע בין שבועיים, בתנאים אופטימליים, עד 30 יום והתפתחותו בתוך הגולם בממוצע נעה בין יומיים לשישה ימים. הצאצאים בוקעים מביצה, ממנה יוצאים כזחל (רימה), מהזחל מתפתח גולם ומהגולם יוצא זבוב בוגר. אלו תהליכי המטמורפוזה הפיזיולוגיים של המין כאשר בין השלבים קיימת מטמורפוזה בבית הגידול- מבית גידול חמים ולח כביצה וכזחל לבית גידול יבש וקריר כגולם. הם ממשיכים במאפייני אסטרטגיית R ומגיעים לבגרות מינית מספר שעות בלבד אחרי בקיעתם מהגולם. גודלם תלוי בטיב המזון שאכלו בצעירותם, למעשה זבוב שבקע מהגולם לא יצמח יותר. זבובי הבית אינם מטפלים בצאצאיהם לאחר ההשרצה. לרוב הנקבה תעמיד דור צאצאים אחד ותדחה הצעות חיזור נוספות ואילו הזכר ימשיך ויוכל להרבות פעמים נוספות לאורך חייו. אורך חיי המין נע בממוצע בין שבוע לשלושה שבועות, בהתאם לתנאי הסביבה.[3]

שַׁחְמְטָן[1] (שם מדעי: Sarcophaga) הוא סוג של זבוב במשפחת השחמטנים הסוג Sarcophaga הוא השחמטן הנפוץ בארץ ומכוננה כך משום שצידה הגבי של הבטן מעוטרת בדוגמה משובצת. למרות שדוגמה זו לא מופיעה בכל המינים כל הסוגים ארץ חת משפחת השחמטניים מכונים שחמטן[2]. המינים בסוג זה לרוב מטילים את ביציהם על בשר רקוב, פגרים או צואה והרימות ניזונות מהבשר ולכן ידועים גם כזבובי בשר, אך מינים אחדים ניזונים מבקטריות או טפילים פנימיים של זחלים המשמשים להם כפונדקאים. סוג השחמטן קיימים מספר מינים. גודלם של המינים הבולטים הוא 12-15 מ"מ. גופם זיפני, מוצק וצבעו אפור. על החזה שלושה פסי אורך שחורים. בבטנו משבצות כהות ובהירות לסירוגין, דימוי דגם של לוח שחמט.[3] זבובי הבשר הם בעלי גלגול מלא. תחילתם בביצה ממנה הם בוקעים, הם מתקיימים בשלוש דרגות זחל, הופכים לגולם וממנו בוקעים כבוגר. הנקבה מטילה את הביצים בחומר אורגני שמוצאו מן החי כגון: בשרים, צואה, פגרים ופצעים של בעלי חיים. בתוך 20-8 שעות מרגע הטלת הביצים בוקעות מהן הרימות. רימה היא שלב הזחל, במחזור החיים של הזבוב. מיד עם הבקיעה מהביצה, הרימה מתחילה להאביס את עצמה בבשר, עד שהיא מוכנה לעבור לשלב הגולם. בשלב זה עוזבת הרימה את מקור המזון ועוברת לאדמה, שהיא מקום לחלוחי יותר, על מנת להפוך לגולם. ההתגלמות נעשית באדמה משום שהתפתחות דור אורכת למעלה משבועיים. הבוגרים מעופפים ונחים על פרחים, על צואה, על בשרים ועל פגרים. עלולים להעביר חיידקי מעיים ממקורות מזוהמים. הזחלים המתפתחים ברקמות חיות של בעלי חיים (ריממת (Myiasis) (אנ')) עלולים לגרום להם נזק. כנגד הבוגרים נעשה שימוש בריסוס נקודתי, על מנת להדביר ולמנוע הטלת ביצים. כנגד הרימות נעשה שימוש בניקיון וחיטוי.

בוהקן ירוק (Lucilia sericata), זבוב המטיל ביצים בעורן של חיות משק. רימות הזבוב מתחפרות בעור החיה וגורמות נגעים קשים הנקראים ריממת (Myiasis). לעיתים נדירות מטילים זבובים אלה ביצים אף בגוף האדם.

ניתן לזהות אותם בקלות על ידי גופם הכחול והמבריק. בעוד שזבובים בוגרים ניזונים מצוף, הנקבות מטילות את ביציהן על נבלות \ גופות, מה שהופך אותן לחרקים פליליים חשובים, מכיוון שניתן להשתמש בביציהן ובזמן ההטלה שלהן להערכת זמן המוות.

יתוש הטיגריס האסייתי (שם מדעי: אדס מפוספס Aedes (Stegomyia) albopictus), לעיתים מכונה גם יתוש הנמר האסייתי, הוא יתוש שמקורו בדרום-מזרח אסיה ונפוץ כמין פולש דרך סחר בצמיגים משומשים[1], בארצות רבות ובכל היבשות (למעט אנטארקטיקה) כגון: ארצות הברית (מאז 1985), אלבניה ואיטליה (מאז שנות ה-90), ניגריה (מאז 2002), ניו זילנד, קנדה, ספרד וארצות רבות אחרות, בהן ישראל. בניגוד לרוב היתושים, יתוש הטיגריס האסייתי פעיל במהלך היום, בעיקר בשחר ובשעות בין הערביים. סביבת מחייתו של היתוש היא לרוב באזור הטרופי והסובטרופי, במי גשם החודרים לחללים של עצים. יתוש זה מתפתח גם בתוך עציצים, אגרטלים וכל מקום שבו יש מים עומדים לתקופה ארוכה. היתוש חדר לאירופה בשנות ה-70, באלבניה. בשנות ה-90 החל היתוש לפלוש לאמריקה ולאיטליה והוא היתוש העיקרי הגורם לעקיצות בצפון איטליה. בשנת 2007 גרם להתפרצות מקומית של מחלת הצ'יקונגוניה. בשנת 2002 נמצא לראשונה היתוש בישראל (במושב גנתון) ומאז מתפשט היתוש באזור. תפוצתו העיקרית של יתוש הטיגריס האסייתי היא בצמיגים משומשים המיובאים מאסיה לאירופה, לאמריקה ולאפריקה. היות שיתושים חיים בסביבת מים עומדים ומטילים ביצים שם, הם מצויים גם בתוך המים בצמיגים וכאשר צמיגים אלו מגיעים ליעדם, מגיעים דרכם גם היתושים. יתוש הטיגריס האסייתי עלול להעביר למעלה מ-20 מחלות, בהן קדחת דנגי, צ'יקונגוניה ועוד. הטלת ביצים יכולה להתבצע גם בכלים קטנים, כמו צנצנות, שבהן מים עומדים. הנקבה מטילה ביצים על דופן הכלי שבו עומדים המים, בניגוד לנקבות מסוגים אחרים אשר לרוב מטילות ביציהן על פני המים. הביצים הן בעלות כושר הישרדות גבוה: ביצה יכולה להיות במקום יבש לתקופה של כמה חודשים ובכל זאת לבקוע לאחר הרטבה קלה ובתנאים מתאימים. היתוש הבוגר מתאפיין בגופו השחור ופספוס לבן על הרגליים והחזה. פעולת העקיצה של היתוש אקטיבית מאוד[דרושה הבהרה] והוא זריז למדי, מסוגל לעקוץ מספר פעמים בפרק זמן קצר. יתוש הטיגריס האסייתי נחשב למעביר העיקרי של נגיף הצ'יקונגוניה ברחבי העולם. לצד העברת נגיף זה, היתוש הוא נשא של נגיף קדחת דנגי ובמקרים רבים הוא נושא את נגיף קדחת מערב הנילוס אותו הוא עשוי להעביר לאדם. ברחבי ישראל היתוש נפוץ לאורך מישור החוף - מראש הנקרה ועד אשקלון, באזור הכרמל, הגליל המערבי, בשפלה, באזור השרון, במערב השומרון, בגוש דן, בשפלת יהודה ובהרי יהודה, במדבר יהודה, בירושלים ובאזור באר שבע ובגליל העליון.

אנופלס (שם מדעי: Anopheles), סוג יתוש במשפחת הכולכיתיים. המין הידוע ביותר מסוג זה הוא Anopheles gambiae, עקב תפקידו בהעברת טפילי מלריה באזורים אנדמיים. מתוך כ-430 מינים השייכים לסוג זה, רק 40-30 מעבירים מלריה בטבע. יתושי אנופלס הם חרקים בעלי גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל, גולם ובוגר. שלושת השלבים הראשונים הם מימיים ונמשכים 5-14 ימים, תלוי במין ובטמפרטורת הסביבה. הנקבות חיות עד חודש (או יותר מכך בשבי), אך ברוב המקרים לא חיות למעלה משבוע-שבועיים בטבע. ביצה נקבות בוגרות מטילות 50-200 ביצים בכל הטלה. בניגוד לביצי יתושים מסוגים אחרים כדוגמת היתוש המצוי (Culex) הביצים מוטלות בנפרד ולא בצברים הישר אל המים. ברוב מיני האנופלס הביצים מצוידות במנגנון ציפה (מצופי אוויר); הביצים אינן חסינות להתייבשות והבקיעה מהביצה מתרחשת לאחר 2-3 ימים, על אף שהבקיעה עשויה לקחת עד 2-3 שבועות באקלים קרים. זחל היתוש בעל צורה מקלונית וראש מפותח בו קבועות מברשות פה להזנה. הזחל בעל בית חזה גדול, בטן מקוטעת וחסר רגליים. בניגוד ליתושים אחרים, זחלי האנופלס חסרי סיפון נשימה, ובשל כך הם מעמידים את עצמם כך שגופם מקביל לפני המים (בניגוד לזחלי יתושים אחרים הנושמים כשגופם מוטה באלכסון ורק סיפון הנשימה נוגע בפני המים). נשימת הזחל היא באמצעות ספירקול המצוי במקטע השמיני של הבטן ולכן הוא חייב להגיע לפני השטח תכופות. הזחלים מבלים את מרבית זמנם בתזונת אצות, בקטריות ומיקרואורגניזמים אחרים. הם צוללים תחת פני השטח רק כשהם מופרעים. הזחל נע או על ידי תנועות היטלטלות של גופו או על ידי הנעה באמצעות מברשות הפה. לזחל 4 דרגות נשל, שלאחריהן הוא הופך לגולם. בסיומו של כל שלב, הזחל משיר את שלדו החיצוני או את עורו על מנת לאפשר גדילה נוספת. הזחל נפוץ בתחום רחב של בתי גידול אך רוב המינים מעדיפים מים נקיים ולא מזוהמים. זחלים של יתושי אנופלס נמצאו בביצות מים מתוקים או מלוחים, בביצות מנגרובה, בשדות אורז, בתעלות מכוסות עשב, בשפת נחלים ונהרות, ומעט בשלוליות גשם. מינים רבים מעדיפים בתי גידול עם צמחייה ומינים אחרים מעדיפים בתי גידול בלי כלום. אחדים גדלים בבריכות פתוחות ומוארות בעוד שאחרים מצויים רק באתרי גדילה חשוכים ביערות. מינים מעטים גדלים בחורים בעצים ובחיקי עלים של כמה צמחים. גולם הגולם הוא בצורת פסיק כאשר נראה מהצד. הראש ובית החזה מתמזגים בחלק שנקרא ראש־חזה. לאחר כמה ימים כגולם, פני השטח של הגב של הראש־חזה מתבקעים ויתוש בוגר מופיע. משך הזמן מביצה לבוגר משתנה במידה ניכרת בין מינים ומושפע מאוד מטמפרטורת הסביבה. יתוש יכול להתפתח מביצה לבוגר ב-5 ימים, אך לרוב לוקח לכך 10-14 ימים בתנאים טרופיים. סימן היכר אופייני ליתושי אנופלס בוגרים הוא שגופם בזווית חדה כלפי המצע עליו הם עומדים. ככל היתושים, ליתוש האנופלס גוף רזה עם 3 חלקים: ראש, בית החזה ובטן. הראש מותאם במיוחד להשגת מידע ותזונה. הראש כולל עיניים, חדק ארוך המשמש להזנה וצמד מחושים ארוכים לאיתור ריחות מארחים כמו גם ריחות של אתרי התרבות בהם נקבות מטילות את ביציהן. בית החזה מותאם במיוחד לתנועה. שלושה זוגות רגליים וזוג כנפיים מחוברים לבית החזה. הבטן מותאמת במיוחד לעיכול מזון והתפתחות ביצים. חלק זה מתרחב במידה ניכרת כאשר הנקבה לוקחת ארוחת דם. הדם מתעכל עם הזמן ומשמש כמקור לחלבון לייצור ביצים, שבהדרגתיות ממלאות את הבטן. יתושי אנופלס בוגרים בדרך כלל מזדווגים כמה ימים לאחר ההופעה משלב הגולם. ברוב המינים, הזכרים יוצרים נחילים גדולים, בדרך כלל בסביבות בין הערביים, ונקבות עפות לנחילים כדי להזדווג. זכרים חיים במשך כשבוע, ניזונים מצוף וממקורות סוכר אחרים. נקבות גם כן ניזונות ממקורות סוכר לאנרגיה אך בדרך כלל זקוקות לארוחות דם להתפתחות הביצים. לאחר השגת ארוחת דם מלאה, הנקבה תנוח לכמה ימים בעת שהדם מעוכל וביצים מתפתחות. התהליך תלוי בטמפרטורה אך בדרך כלל לוקח 2-3 ימים בתנאים טרופיים. כאשר הביצים מפותחות לגמרי, הנקבה מטילה אותן ומחדשת את חיפושה אחר מארח. המחזור חוזר על עצמו עד שהנקבה מתה. 16 מיני אנופלס נמצאו בארץ: algeriensis, claviger, coustani, hyrcanus, marteri, sacharovi, dthali, hispaniola, multicolor, pharoensis, pulcherrimus, rhodesiensis, sergentii, superpictus, turkhudi, telamali. מתוכם 6 מינים נחשבים כמעבירים פוטנציאליים של מחלת המלריה. עד אמצע המאה ה-20 המין sacharovi היה המעביר העיקרי של המלריה בארץ.

כולכית מצויה (שם מדעי: Culex pipiens) הוא יתוש, מין בסוג כולכית. הכולכית המצויה היא היתוש הנפוץ ביותר, והיא נפוצה בכל היבשות למעט אנטארקטיקה. יתוש זה ניזון מחולייתנים בעלי דם חם, ובמיוחד מעופות, ויכול להיות וקטור למחלות שונות. הכולכית המצויה היא יתוש בינוני בממדיו ואורך הכנף שלה 3.5-4 מ"מ. הכולכית היא חרק בעל גלגול מלא הכולל ארבע דרגות: ביצה, זחל, גולם ובוגר. שלושת השלבים הראשונים הם מימיים ונמשכים 5-14 ימים, תלוי במין ובטמפרטורת הסביבה. הנקבות חיות עד חודש (או יותר מכך בשבי), אך ברוב המקרים לא חיות למעלה משבוע-שבועיים בטבע. ביצה הנקבה מטילה ביצים בצורת רפסודות עד 300 ביצים בכל הטלה, הביצים צפות על פני המים. בתי גידול מתאימים להנחת ביצים הם גופים קטנים של מים עומדים: שלוליות, בריכות, תעלות וכו'. הביצה בוקעת תוך מספר ימים במזג אוויר חם. זחל זחלי הכולכית מותאמים לחיים במים. ראש הזחל מפותח היטב, בצדי הפה קבועות מברשות גדולות בעזרתן הוא גורף יצורים ומסנן את חלקיקי המזון. שלושת פרקי החזה מאוחים לחטיבה אחת. הבטן מוארכת ובקצה פתחי נשימה, בעזרתם הזחלים נושמים אוויר אטמוספירי. פתחי הנשימה של יתושי הכולכית נמצאים בקצה של צינור ארוך (סיפון), כך שבעת הנשימה הם תלויים במלוכסן מתחת לפני המים. גולם לגולם שתי חטיבות גוף ראש-חזה ובטן, מהחטיבה הראשונה יוצאות שתי חצוצרות נשימה באמצעותן נושם הגולם אוויר חופשי. הגולם חופשי ומסוגל לנוע ונמלט בשעת סכנה כמו הזחל כלפי מטה, אולם אינו ניזון. התפתחות הגולם נמשכת בעונת הקיץ 1-3 ימים. שלב המעבר מהגולם לבוגר מכונה שלב הגיחה, והוא מהווה את המעבר מחיים במים לחיים "על היבשה". בשלב זה היתושים פגיעים מאוד - עליהם להתרחק מהמים, למצוא מקום מנוחה קרוב (בדרך כלל צמחים הנמצאים בקרבת המים), ולחכות במצב מנוחה עד לפרישת הכנפיים ולהתקשותן המלאה. הכולכית מעבירה מחלות כמו קדחת הנילוס המערבי, וקדחת וירוס הזיקה.