חסון תברואה והדברה.
הדברות בכל חלקי הארץ.

מין של צרעה חברתית במשפחת הצרעיים. לצרעה המזרחית יש פסים צהובים על השלד החיצוני. הצרעות הבוגרות ניזונות מנקטר ופירות, כמו כן הצרעה היא אוכלת נבלות ולכן היא ניזונה גם מחלבונים מן החי. הצרעה המזרחית תרה אחרי חיות (מתות או חיות) וחרקים ומביאה אותם לקן על מנת להאכיל את הצרעות הצעירות יותר. מכיוון שהצרעה המזרחית אוכלת נבלות היא עשויה לשמש כווקטור של מספר מחלות. צרעות מזרחיות תוקפות מושבות של דבורים על מנת להשיג מהן דבש וחלבונים (הדבורים עצמן). עקיצתה של הצרעה המזרחית כואבת מאוד אך לא מסכנת חיים עבור אלו שאינם אלרגיים לעקיצתה. אזור תפוצתה של הצרעה המזרחית הוא ברוב אזורי אגן הים התיכון, במזרח אפריקה ובמערב אסיה עד הודו. לצרעה מזרחית בוגרת יש שני זוגות כנפיים ואורך גופה נע בין-25 ל-35 מילימטרים. אורכם של הזכרים ושל הפועלות דומה לאורכה של מלכת הקן. צבע גופה של הצרעה המזרחית הוא חום -אדמדם עם פסים צהובים בבטנה וכתם צהוב על ראשה. לצרעה המזרחית מלתעות חזקות מאוד והיא עלולה לנשוך במידה ותותקף. לצרעות הנקבות (מלכה ופועלות) ישנו איבר הנראה כמעיין צינור המשמש הן כצינור הטלה והן כעוקץ. המחושים של זכרים מחולקים ל-13 מקטעים קטנים בעוד שהמחושים של נקבות מחולקים ל-12 וכך ניתן להבחין בין זכר לנקבה. הצרעה המזרחית מזכירה במראה את הצרעה האירופית. גופה של הצרעה המזרחית הוא בין הגדולים מבין הצרעות בארץ ישראל. הארס של הצרעה המזרחית גורם לנפיחות וכאבים באזור העקיצה, בדומה לארס של דבורת הדבש. אולם בניגוד לדבורת הדבש, עוקץ הצרעה המזרחית לא נשאר בגוף הנעקץ. עוקץ הצרעה המזרחית מזכיר יותר את עוקץ דבורת הבומבוס, דומה למחט ומאפשר לה לעקוץ מספר פעמים.

הצרעה הגרמנית בונה קן במחילה באדמה או בנקיק בין סלעים. הקן עשוי מנייר אפור שהיא מייצרת מחומר צמחי שנטחן בפיה ומעורבב ברוק. לאחר בניית הקן מטילה המלכה ביצים בתאים השונים ומטפלת בהן עד בקיעתן וגדילתן של דור הפועלות הראשון. לאחר גמר גידולן, מטפלות הפועלות בפעילויות התחזוקה, איסוף המזון והטיפול בצאצאים. המלכה עוסקת רק בהטלת ביצים. לקראת תום העונה, מטילה המלכה כמה ביצים לא מופרות בתוך תאים גדולים יותר, ומהן מתפתחים זכרים ומלכות צעירות. כשהקן מאוכלס בצפיפות הוא יכול להגיע ל-15 קומות של תאים. הצרעה הגרמנית חובבת טל דבש שמפרישות כנימות היושבות על גזעי עץ השקד וענפיו. היא חובבת גם בשר ואוכלת גם את הכנימות עצמן. היא נמשכת גם לפגרים וטורפת גם את הזבובאים המגיעים אליהם. עקיצת הצרעה מכאיבה מאוד אך אינה מסוכנת לבני אדם שאינם רגישים במיוחד לארס הצרעה. עקיצתן של כמה צרעות עלולה לגרום להלם אנפילקטי. כאשר נעקץ ילד קטן או אדם קשיש מומלץ לפנות לרופא.

סוג של נמלה הנפוץ בכל רחבי העולם, ובפרט בעולם הישן ובאפריקה. הסוג כולל כ-360 מינים, שרבים מהם אנדמיים לארצות כמו אוסטרליה, ניו זילנד או מדינות באפריקה. המין המפורסם והנפוץ ביותר בסוג הוא מורית פרעה שמפורסמת כמזיק ברחבי העולם, בבתים ואף בבתי חולים. כמעט כל המינים קטנים מאוד, ויש נמלים בוגרות מהסוג שגודלן אינו עולה על מילימטר וחצי. בנוסף, כמעט כל המינים הם אוכלי כל. שתי עובדות אלו הובילו לכך שמינים רבים הם מזיקים הפולשים למשכנות האדם. ריבוי מלכות בקן אחד גם הוא תופעה רווחת מאוד אצל מיני המורית השונים, אם כי נדירה יחסית אצל כלל הנמלים. לכל הנמלים מסוג זה יש עוקץ פעיל, אם כי לא מזיק או מסוכן לבני אדם. הקו המבדיל בין מוריות לנמלים אחרות מאותו שבט אינו מוגדר לחלוטין. מירמקולוגים רבים סבורים שיש לאחד את הסוג עם סוגים אחרים כמו Anillomyrma ו-Megalomyrmex. בישראל אין נמלים ידועות מסוגים אלה.
מינים השייכים לסוג:
1. מורית פרעה (Monomorium pharaonis) - המין המפורסם ביותר בסוג, נפוץ בכל העולם. צבע הפועלות משתנה מחום אדמדם לצהוב, מלבד קצה הבטן, שהוא חום תמיד. אורכן נע בין מילימטר וחצי לשני מילימטרים. המלכה חומה לחלוטין ואורכה עד 5 מילימטרים.

2. מורית ננסית (Monomorium claviorne) - נמלה צהובה, נפוצה רק בישראל. אורך הפועלות הוא עד 1.8 מילימטר

3.מורית הבתים (Monomorium mayri) - נפוצה בשפלה ובמישור החוף. אורך הפועלות הוא כ-3 מילימטרים. בטנן שחורה, וצבע הגוף חום. אורך המלכה הוא כ-2 מילימטרים.

4.מורית נאה (Monomorium venustum) - נפוצה בכל אזורי הארץ. דומה מאוד במראה למורית הבתים, וזהה לה בגודלה. ניתן להבדיל בין השתיים ע"פ החזה הבהיר יותר של המורית הנאה, שלעיתים הוא אף בצבע צהוב.

מין נמלה אנדמית לישראל ולאלג'יריה. הנמלה הבנאית ידועה במבנה קִנהּ: מעין תלולית עפר הבולטת מעל פני האדמה. הנמלה הבנאית קלה לגידול בנמלול (קן מלאכותי), ולכן היא מושא מחקר נוח עבור מירמקולוגים. הפועלות הן נמלים מבריקות בצבע שחור. גודלן הוא כ-3 מילימטר. בטנן עגולה, והיא מעט בהירה יותר משאר הגוף. המלכה והזכרים גדולים יותר, (כ-5–6 מ"מ) ויש להם כנפיים. מלבד כנפיה, המלכה דומה לפועלות באורח יוצא דופן. גודל המושבות של הנמלה הבנאית יכול לנוע בין עשרות למאות פרטים. בניגוד לרוב מיני הנמלים, אצל הבנאית יש לרוב מספר מלכות באותו קן. המלכות גם פעילות יותר ממלכות אחרות, אם כי הן אינן משתתפות במשימות הקבועות של הנמלים. הבנאית ניזונה ממגוון גדול במיוחד של מזון, החל בצוף של פרחים וכלה בפגרים של בעלי חיים מזדמנים. לעיתים הבנאית מקיימת סימביוזה עם כנימות וציקדות על מנת להשיג טל דבש. בחורף, הבנאית בונה שלוחת קן דמוי חרוט חלול מעל לפני האדמה, במקומות החשופים לשמש, במבנה המכונה סולריום. מבנה הקן ומיקומו מאפשרים שימור אופטימלי של חום, והקן מסוגל להגיע לטמפרטורה הגבוהה בעשר מעלות צלזיוס מהסביבה. הטמפרטורה הגבוהה מתאימה יותר לגידול הזחלים הבוקעים מביצי המלכה בתקופה זו. בקיץ עוזבת הבנאית את התלולית, ועוברת לגור מתחת לאדמה, בחללים המוגנים מהחום, ובאזורים עשירים במים וצמחייה. כאשר בנאית מותקפת, או שנוגעים בה, היא מפרישה פרומון. שימושו הסינתטי של פרומון זה הוא חומר ריח וטעם של ענבים.

נמלת קציר שחורה (שם מדעי: Messor ebeninus) היא מין של נמלה, מהנפוצים ביותר בישראל. ידועה בזכות קניה הגדולים והמרשימים, ומנהגי אגירת המזון שלה. בישראל המין נחשב לפולש ויכול להרוג בקבוצה של 100 פריטים יונקים וציפורים קטנים. המין נפוץ במקומות רבים באסיה ובצפון אפריקה. בישראל היא נפוצה בחלקים נרחבים של הארץ, החל במישור החוף וכלה במדבר יהודה. אורך הפועלות הוא בין 4-10 מילימטרים, וגופן שחור ומבריק. ראשן גדול ורחב יחסית לגוף, ואינו מוארך כמו ראשן של מרבית הנמלים. גופן של החיילות ארוך עוד יותר: כ-10 מילימטרים. אורכה של המלכה הוא בין 12-13 מילימטר, ואורכם של הזכרים הוא כ-8 מילימטר. גם הם, כמו הפועלות והחיילות, שחורים ומבריקים. נמלת הקציר השחורה פעילה בעיקר בקיץ. היא ניזונה מפירות וזרעים, שהיא אוספת במשך הקיץ. בחורף היא עוסקת בעיקר בתחזוקת הקן. לעיתים היא ניזונה מטחביות שמאכלסות את הקן שלה. נמלת הקציר השחורה חיה במושבות גדולות, שיכולות להגיע לעשרות אלפי פריטים. בניגוד למינים רבים אחרים, היא אינה נודדת באופן קבוע, אלא נשארת באותו קן במשך שנים רבות. מסיבה זו, וגם בגלל סיבות אחרות (כגון גודלה של הנמלה, ריבוי הפריטים בקן, והזמן הרב שהיא משקיעה בחפירה), קניה של נמלת הקציר מסוגלים הגיע לגודל עצום, ולעומק של עד שלושה מטרים. הקן בנוי כמחילה אנכית גדולה, היורדת כלפי מטה, ויש לה הסתעפויות אופקיות רבות. ההסתעפויות משמשות כמאגרי מזון (נמלת הקציר השחורה ממיינת את סוגי המזון שלה למחילות שונות) מאגרי פסולת, ולמגוריה של המלכה והולדות. במחילות העליונות יותר, החשופות יותר לקור, מזיקים, טורפים ושיטפונות נמצאת הפסולת והזרעים הלא-מקולפים. בקומות התחתונות והמוגנות יותר חיות הנמלים עצמן, ונמצאים מאגרי המזון הגדולים ניתן לזהות את קני נמלת הקציר על פי גורן מוקפת פסולת (אדמה, מוץ, ופגרי נמלים) הנמצאת בפתח. לעיתים לקן אחד יש כמה פתחים.

נמלי אש (שם מדעי: Solenopsis) הוא סוג של נמלים עוקצות, מתוך סוגים רבים אחרים של נמלים עוקצות. ישנם מינים רבים של נמלים המכונים "נמלת אש", והם אינם קרובים זה לזה. גופה של נמלת האש, כמו גופם של חרקים רבים, מתחלק לשלושה חלקים: הראש, בית החזה והבטן, עם שלושה זוגות של רגליים וזוג משושים. נמלי האש מתייחדות מנמלים אחרות בצבע ראשן שהוא חום-נחושת, ובבטנן הכהה. הסוג הגדול יותר, שאליו משתייכת גם נמלת האש האדומה (Solenopsis invicta), מין תוקפני, שעקיצתו כואבת. זו גם הנמלה המוכרת ביותר, שמתפשטת כבר עשרות שנים בדרום ארצות הברית. הפועלות צבען אדום-שחור וגודלן בין 2 - 6 מ"מ. המלכות יכולות להגיע עד ל-1.6 ס"מ. הנמלים עוקצות בקבוצה, כל נמלה עוקצת מספר פעמים את ה"פולש" בכך שהיא נועצת את שיניה בבשר ועוקצת בעזרת העוקץ שבקצה הבטן שלה מספר רב של פעמים. ייתכנו תופעות אלרגניות לעקיצות אלה. בישראל נצפו לראשונה נמלי אש באזור בקעת הירדן בשנת 2005. בתחילה נמצאו בעיקר בתוך יישובים, אך לאחר מכן נמצאו גם בשטחים פתוחים הסמוכים ליישובים. התפשטות הנמלה נמשכת ובקיץ 2009 אותרה גם במרכז הארץ, בערים שוהם, בית אריה, הוד השרון נתניה, הרצליה ותל אביב-יפו. בשנת 2013 נמצאו נמלי האש בגולן, בגוש דן, בכרמיאל ובחיפה[1][2]. בשנת 2015 נמצאו נמלי אש במספר מוקדים בירושלים. המשרד להגנת הסביבה הוציא התראה מיוחדת בנושא[3]. גם בשנת 2019 נמצאו נמלי אש במספר מוקדים באזור ירושלים. המשרד להגנת הסביבה הוציא התראה על זיהוי מספר מוקדים במשתלות באזור ירושלים[4]. בסתיו 2020 נמצאו נמלי אש גם במספר קיבוצים בנגב הצפוני. עקיצת הנמלה כואבת מאוד ומהווה מטרד לתושבי האזורים בהם הן נמצאות. הכאב מתואר כצריבה נקודתית, שנמשך כמה שעות ולעיתים אף כמה ימים. בכל שנה יש מספר מקרים של אנשים שמפונים לבתי חולים בעקבות רגישות לעקיצות. במקרים נדירים קיימת אצל בני אדם אלרגיה לנמלי אש העלולה להוביל לתוצאות חמורות ואפילו למוות. בנוסף לנזק לאדם, נמלי האש מהוות סכנה למגוון הביולוגי. הנמלה גורמת להפרת האיזון הקיים בטבע: נמלת האש עלולה לפגוע באופן מסיבי באוכלוסיית בעלי חיים קטנים, בחרקים ובצומח באזור מחייתה, ובכך להשפיע על אוכלוסיות בעלי חיים הניזונים מהם, ולפגוע במארג האקולוגי המקומי.